אז למה שלא נספר לכם את האמת שעומדת מאחורי ההחלטה שלי ושל תומר לחבור יחדיו וליצור חברה שמתעסקת ביצירת אירועים בטבע. הבעיה עם האמת שהיא תמיד יותר כואבת מהנוסטלגיה. נוסטלגיה יודעת לקחת את העבר לעטוף את הנקניק העבש בלחם שיפון טרי שרק יצא מהתנור, למרוח חרדל דיז'ון שיתן חריפות לסיפור, קוצצת פנימה כוסברה ושום, פורסת עגבניות שרי מתוקות, מוסיפה עלים של כרוב לבן וחסה פריכה, מורחת סנטימטר של חמאה הולנדית צהובה, למען יחליק בגרון, והנה לכם סיפור סנדביץ נוסטלגי מושלם שמאחוריו עומד בסך הכול קבנוס עבש שישב ארבעה ימים בתרמיל ההליכה. ככה זה בחיים.
תחילת נובמבר 2010- כמו בכול שנה אני מזמין את חברי לצוות מאז אמצע שירותנו הצבאי (התגייסנו ב- 1999), לסוף שבוע ארוך בחצבה, בבית הורי. חבורה של 14 בנים, אשר באזרחות כול אחד כבודו במקומו מונח, עורכי דין, כלכלנים, חקלאים, מהנדסים, עקרי בית הנשואים לנשים עשירות, וטבח אחד. אבל מה שקורה כשהחברה עוזבים את נשותיהם (ויש לנו חשד שגם חלקינו עוזבים את גבריהם), ומתאחדים זה פשוט טרור, במובן הברור של המילה. טרור. וכול זה מתרחש בבית הורי. אני מעריך שאבא שלי מאבד 3 שנים מאורך חייו, ואימי שנתיים.
זה מתחיל בחמישי בערב, אני כבר בשיא ההכנות הקדחתניות לקראת בואם של המטורפים. המדורה עובדת בשיא הפעילות – העופות כבר קבורים באדמה, בין שכבות גחלים של עיצי ערבה, ממולאים באורז ובהרט תבלינים אתיופי, עגבניות וקולורבי. הפוייקה מתחיל לקבל סמיכות מהג'לטין של זנב השור הכרישה הפלפלים הירוקים והדבש, 80 חצאי בירות כבר מקוררות במקררים. והעראק אצלי ביד. חצי גמור כי אני יודע לקראת מה אני הולך.
שעתיים אחר כך – אני עם כוויות מדרגה שניה – אלימלך החליט שהפוייקה מוכן אחרי שעתיים וחצי של בישול, אני מסביר לו בעדינות שלוקח לזנב שור להגיע לשלמות הריכוך רק כעבור ארבע שעות, אלימלך לא מאשר, מתעורר ויכוח קליל, ואני מוצא את עצמי שוכב מתחת לחבורה של שמונה גברים שעושים עלי שמיכה, "בחייאת אני בן 32" אני מנסה להגיד, אבל חישוב מתמטי זריז חושף את העובדה ש- 450 קילו של זכרים מטומטמים שוכבים לי על הריאות, ובשביל להוציא מילים אתה חייב להשתמש באוויר, מכול סוג של גז, אבל אין לי אוויר, ומאחורי נימי הדם שמתחילים להתפוצץ לי בארובות העין אני קולט, במטושטש, את אלימלך לוקח חתיכת עץ וניגש לפוייקה, מעודף המשקל שמונח עלי, יוצא לי אוויר, אך לא מהכיוון הנכון, החברה צוחקים, העיקר שאני מצחיק, אלימלך כבר מרים את הפוייקה, משקלו של הסיר והבשר וירקות והבירה השחורה עולה על 15 קילו, אני אוהב אוכל בטבע, אבל לא כשהוא עולה לאוויר על ידי זרד עץ ישן שהבת שלי היתה שוברת (היא בת שנה). בכוחותי האחרונים, השתחלתי מהערימה של המטומטמים, אני רץ לכיוון המדורה בעירפול חושים, נתקלתי באלימלך הזרד נשבר, כמובן, וליטר נוזלים לוהטים נשפך לי על מקום מוצנע. תודה אלימלך, אני אומר, הוא לא מגיב, כי הוא כבר עם חתיכה של זנב שור בפה. הזנב מוכן הוא מכריז, אני באמת מרגיש שהזנב שלי מוכן בעקבות דרגת הכוויה, לא זה, הוא אומר, "הפוייקה מושלם". טעיתי. הזנב היה רך וטעים, אני באמת אוהב ארוחות בטבע.
שלוש שעות אחר כך אנחנו כבר באמצע המדבר, שיכורים לגמרי, החברה החליטו שהם רוצים לפוצץ דברים – בלוני גז, דיאודורנטים ותרסיסי חרקים שהם לקחו מההורים שלי, גז מזגנים שהם אספו מאיזה מחסן. מתחילים לפוצץ. אלטמן הופך להיות הכוכב של הערב, היחיד שיש לו את האומץ להתקרב למדורה ולהכניס את הבלונים למרכז האש. מטורף עם קבלות. עדיין עם כול הגפיים במקום. אף אחד לא מבין איך.
בן אדם שלא ראה 14 גברים נכנסים במיול קטן אחד ונוסעים כמו אהבלים במדבר מתחת לירח מלא ועצי שיטה מסביב, מוזמן לטוס להודו או לבוא לערבה פעם בשנה. חבורה של אהבלים.
וככה זה נמשך סופשבוע שלם. אוכל בטבע, אלכוהול, ערימות ילדים, מכות קבוצתיות, וזוג הורים נחמדים שעומדים נפעמים וחסרי אונים לנוכח חבורה של דגנראטים.
שלושה ימים אחר כך, אני בביתי ברמת גן, חזרתי מיום עבודה בקצביה של תומר צוק, אני מוטל על הספה במרפסת של ביתנו הישן שמשקיף על השכונה של ביאליק, מחטא את הפצע שנפתח לי בברך (דן החליט שהוא מוסר לי את גרזן העצים – רק חבל שבדיוק לא הסתכלתי, אשמתי), חובש איבר מוצנע שנכווה, ומבטיח לעצמי שבחיים אני לא עושה סופי שבוע לצוות שלי, ועוד ארוחות גורמה, למה זה מגיע לי. כשמצלצל הפלאפון מופיע המספר של חברי לצוות תומר סולנה, אני משתהה לעשרים שניות לפני שאני עונה, רוויתי בחברים מהצוות לימים הקרובים, עניתי, סולנה קופץ לכוס קפה.
כשסולנה נכנס לביתי אני צועק לו מהמרפסת, שים פינג'אן על האש, יש שחור עם הל במדף, אני בלי סוכר. אין לי כוח לארח אותו. סולנה מודיע לי שהוא לא יכול להדליק את הכיריים כי יד שמאל שלו חבולה (אלימלך החליט שהוא משליט סדר בצוות עם צינור הגינה של הורי – והחל להצליף בכול מה שזז), והוא עוד לא למד את הטריק של להדליק גפרור ביד אחת. שבע דקות אחר כך ישבנו עם כוס קפה טובה במרפסת. סולנה מודיע לי שיש לו רעיון. אני מסתכל על החבורה הכחולה שמתנוססת על צווארו, "קח את סופי השבוע שאתה מרים לצוות", אני מתחיל לקבל חום, "תחליף את החיות מהצוות שלנו", אני מתחיל להוריד חום, "ותזמין אנשי תרבות שיצטרפו אליך לאירועים בטבע, אירוע קולינריה בטבע כמו שאתה עושה לנו", תמשיך אני מבקש, "אנשים משוגעים על ארוחות בטבע, על החיבור של יין ואלכוהול משובח עם אוכל גורמה", אני מקשיב, "תחשוב, זה שילוב של אוכל טוב, יין משובח, ונוף מדינתנו – זה בדיוק מה שאתה ואני אוהבים בחיים".
וכך היה – שלושה שבועות אחר כך הרמנו את "החוג לסועד הנודד" הראשון בחאן באמצע הערבה, מאז ועד היום אנחנו עוסקים ומתמחים באירועים בטבע, הפקות אירועים לחברות, הפקת חתונות, אירועים פרטיים ואירועים בשיתוף עם יקבי בוטיק פרובאנסלים. זאת אהבתנו וזו המקצועיות שלנו
דרך אגב – את ארוחות הצוות בכול נובמבר מעולם הפסקתי מלעשות, וגם לא הפסיק, זה כמו לידה – סיוט, סיוט, סיוט, אבל תמיד נשכח ונרצה עוד..
.